בין פסיכואנליזה לפירוש חלומות על פי הקבלה: ראיון עם פרופ' יורם בילו

פרופ' בילו, אתה נמנה על השורה הראשונה של החוקרים העוסקים בדת עממית בישראל על מגוון ייצוגיה, מעליות לרגל למקומות קדושים ישנים וחדשים דרך תופעות ואירועים מיסטיים ומאגיים שהלכו והתגברו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. הרשה לי לברך אותך על הזכייה בפרס ישראל לשנת 2013 בחקר הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה ולהודות לך שהקדשת לנו מזמנך!

אנא ספר מעט על הרקע האישי והמשפחתי שלך.
"נולדתי בתל אביב ב-6.3.1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הורי היגרו לישראל מפולין. בצעירותי התגוררתי בקריית חיים שליד חיפה, לאחר מכן עברה המשפחה שלי לתל -אביב. הולדתי בישראל ולא בוורשה הפכה את הציונות למרכיב מובן מאליו בתפיסת העולם שלי. הוריי השכילו להקנות לערכים הציוניים גוון הומני, שהייתי רוצה לראות יותר ממנו במקומותינו כיום.

פרופ' יורם בילו (צילום: פרטי)

"אני נשוי לתמר, לשעבר עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, אב ליונתן (ד"ר למדעי המחשב במיזם ביו-רפואי) וליעל (עובדת סוציאלית במשרד הביטחון), וסב גאה לחמישה נכדים. אני מתגורר בירושלים מאז תחילת לימודי".

אנא ספר מעט על הרקע המקצועי שלך.
"לאחר שנת קבע בצה"ל השתחררתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. התמחיתי בפסיכולוגיה קלינית ועבודתי כמטפל חידדה את רגישותי להקשרים התרבותיים של ביטויי מצוקה נפשית וההתמודדויות עמן. הבנתי שעל מנת לסייע לפונים מרקע מסורתי, עלי להיות קשוב לאמונות ולערכים המשתתפים בעיצוב המצוקות שלהם כמו גם לאמצעיי הטיפול המסורתיים הנובעים מהם. בשל כך פניתי לחקור את מערכת בריאות הנפש כמערכת תרבותית והמרתי את עיסוקי כפסיכולוג קליני בעבודה מחקרית הבוחנת את המפגש בין תרבות, חברה ופסיכולוגיה בהקשר הישראלי והיהודי. זהו למעשה סימן ההיכר המקצועי שלי.

"התמחיתי ב"אנתרופולוגיה פסיכולוגית", תחום שאני נמנה בין חלוציו בארץ ובעולם. התחום צמח מתוך ההכרה בחשיבות המחקר המשלב בין רמות ניתוח פרטניות וקולקטיביות ובוחן את התהליכים הנפשיים ודפוסי ההתנהגות האינדיבידואלית בהקשרם החברתי-תרבותי וההיסטורי. בעבודת הדוקטורט, שהתבססה על תצפיות וראיונות בקרב יוצאי מרוקו הדרומית במושבים ובעיירות פיתוח, הצבעתי על ההיגיון הפנימי והעושר התרבותי הטמונים במכלול של אמונות ופרקטיקות, שעד אז נתפסו בדרך כלל כאמונות טפלות שראוי לעקור מן השורש. לאחר מכן הרחבתי את ידיעותי בתחום האנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובסן פרנסיסקו במסגרת מלגת פוסט-דוקטורט.

"עם שובי לישראל, לימדתי באוניברסיטת בן גוריון ולאחר מכן באוניברסיטה העברית, שבה מצאתי את ביתי האקדמי. במהלך השנים עסקתי בתחום של תרבות ובריאות הנפש. גולת הכותרת של מחקרי בתחום זה היו הפרעות תלויות-תרבות בעולם היהודי, ובראשן ה"דיבוק", ניב תרבותי של מצוקה שהיה נפוץ בקרב קהילות יהודיות באגן הים התיכון ובמזרח אירופה".

באילו תפקידים כיהנת?
"כיהנתי כנשיא האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה ובאוניברסיטה העברית שימשתי כראש המחלקה לפסיכולוגיה, כמנהל מכון אשכול לחקר החברה הישראלית וכראש הרשות לתלמידי מחקר".

על פי ועדת פרס ישראל, מחקריך "קרעו צוהר לחייהם של קהילות שונות תוך שמירה על כבודן והנגשת מנהגיהן ואמונותיהן לקהל רחב". מה היתה תגובתך ותגובת בני המשפחה שלך לזכייה?
"אכן פרס ישראל נראה בעיניי כפסגת הקריירה המקצועית שלי. בעבר זכיתי בפרסים שונים מטעם האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, אבל אלה אינם משתווים בעיניי להוקרה הלאומית שקיבלתי השנה.
התגובות המפרגנות של בני משפחה ושל החברים היו צפויות. נכדיי (בגילאי 5-10) התפעלו מאד מהטקס והקטנים שבהם – בעיקר מן המנורה המוזהבת המיניאטורית שקיבלתי".

באילו פרסים נוספים זכית?
"עבודתי על "הדיבוק" זכתה בפרס הראשון ע"ש Bryce-Boyer ב-1986 עבור המאמר הטוב ביותר באנתרופולוגיה פסיכואנליטית מטעם האגודה האנתרופולוגית האמריקאית. מאוחר יותר קיבלתי (עם תלמידו יהודה גודמן) את פרס Stirling עבור המאמר הטוב ביותר באנתרופולוגיה פסיכולוגית מטעם האגודה האנתרופולוגית האמריקאית, מאמר שעסק בשימוש בילדים אוטיסטים כנביאים בחברה החרדית. את מספר החוקרים שזכו בשני הפרסים היוקרתיים הללו ניתן למנות על אצבעות יד אחת".

אנא ספר לנו על מקרים/מטופלים מיוחדים:
"ראוי לציין כי את התחום הטיפולי הטהור נטשתי די מזמן. אזכיר מספר מקרים שהיוו ציוני דרך בעבודתי המקצועית.

"האירוע שבו אני רואה את הטריגר למעבר שלי מפסיכולוגיה קלינית לאנתרופולוגיה פסיכיאטרית התרחש בתחנה של משרד הבריאות לטיפול בילד ובנוער בירושלים, שבה עבדתי בזמנו כמטפל. באותם שנים (שנות השבעים של המאה הקודמת) האוריינטציה בתחנה הייתה פסיכואנליטית נוקשה. הקליינט שלי היה אב שבנו הופנה לתחנה בגלל הפרעות התנהגות קשות. האב לא הבין מדוע נדרש ממנו להגיע לייעוץ, התקשה להסתגל לגישה הפסיכו-דינאמית שלי והמפגשים אתו היו קשים ומתסכלים. התסכול שלי רק גבר כאשר הודיע לי יום אחד שחלם לאחרונה חלום שהשפיע עליו מאד, אך סרב לשתף אותי בו בטענה שכבר "פתרו" לו אותו. את שם הפותר הסכים למסור לי, ואני, אחוז סקרנות, הלכתי אליו. תוך זמן קצר מצאתי עצמי במחיצתו של מפרש חלומות ממוצא בגדאדי, שקרע לי צוהר לעולם של פרשנות חלומות מסורתית על פי הקבלה. מה שהפתיע אותי יותר מכל היה הגוון הכמו-פסיכואנליטי של לא מעט מ"פתרונותיו". כך, למשל, כאשר אדם חשוך בנים סיפר לו כי חלם חלום מאיים, שבו מצא עצמו מאחר לתפילת מנחה בשבת ובכיסו מטבעות כסף, המפרש הסביר לו כי שכב עם אשתו בנידתה ולכן לא יזכה לבנים זכרים. הוא הסביר את הרציונאל לפירוש בהקבלה המיסטית שבין לבוא לתפילה ולבוא לאישה, המצוינת בספר הזוהר. כששאלתי אותו לפשר המצלצלים בכיס ענה בקיצור: "כסף זה דמים". פרשנות מבריקה זו – במקרא "דמים" הם צורת רבים של דם אך גם כסף! – שכנעה אותי להיהפך לשוליה של הפרשן. המאמר המדעי הראשון שפרסמתי באנגלית עסק בהשוואה בין זיגמונד פרויד לבין פרשן החלומות ואביו, שהיה מקובל ידוע בבגדאד וממנו למד הבן. ההשוואה הפרטנית מאירה את קווי הדמיון שבין פסיכואנליזה וקבלה ומעלה את השאלה בדבר מקורותיה היהודיים של תורת פרויד (שאביו בא לוינה מבוצ'אץ החסידית בגליציה, עיירתו של ש"י עגנון).

"עשרים שנה מאוחר יותר, כמרצה לפסיכולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, הצטרפתי לצוות של פסיכיאטרים ופסיכולוגים בתחנה לבריאות הנפש בצפון ירושלים ברשות פרופ' דוד גרינברג בניסיון לפתח הנחיות לטיפול רגיש-תרבות בחרדים. מבין המקרים המרתקים שפרסמתי בצוותא עם פרופ' אליעזר ויצטום, בעקבות התנסות זו, זכור לי מקרה מרתק של בחור ישיבה שהאמין כי נשמתו איננה אלא גלגול של טיטוס הרשע, המצביא (אחר כך הקיסר) הרומי שהחריב את בית המקדש. לא אכנס כאן לפרטי המקרה, אך הוא היווה עבורנו דוגמה מאלפת לאופן שבו פסיכופתולוגיה (אידיאות אובססיביות) ואמונות תרבותיות משתזרות ולאפשרות להתמודד עם מצוקות כאלה באמצעות פרקטיקות מסורתיות, כמו למשל עליה לרגל לקברי קדושים".

מה לגבי "אמרגני קדושים"? אנא הסבר.
"במחקרי בחנתי את חידוש פולחני הקדושים בישראל, בעיקר בקרב יוצאי מרוקו בפריפריה העירונית. הפרספקטיבה המחקרית שלי שילבה שוב בין פסיכולוגיה ותרבות: מחד גיסא, ניתחתי את סיפורי החיים, החלומות, המצוקות והמאווים של "אמרגני קדושים"– גברים ונשים שהקימו אתר ביתי לצדיק בעקבות התגלות – ומאידך גיסא, בחנתי את ההיענות הקהילתית ליוזמות אלו, המשקפת את חיזוק הזהות העדתית תוך תחושה גוברת של "מקומיות" והתערות במקום המגורים.

"בספרי "שושביני קדושים: חולמים, מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל" הצגתי סיפוריהם של 4 אמרגני קודשים, שני גברים ושתי נשים, מצפת, בית שאן (שני מקרים) וירוחם, אשר בעקבות חלומות או חוויות אחרות של התגלות, העבירו צדיק יהודי ממרוקו לביתם בישראל. ניתחתי את הסיפורים שלהם במישור הפסיכולוגי לאור נסיבות החיים והמצוקות של היזמים שהניעו את הקמת האתרים החדשים וסקרתי סקירה היסטורית ותרבותית של הערצת הצדיקים במרוקו".

ומה לגבי הפרעות תלויות תרבות?
"העניין שלי בניבי מצוקה תרבותיים הוביל אותי כבר בתחילת דרכי האקדמית לחקור את תופעת הדיבוק, הגרסה היהודית הקלאסית של מחלות איחוז (possession) ודוגמה מובהקת למה שקוראים הפרעות תלויות-תרבות. אולם עבודותיי המוקדמות בנושא היו טקסטואליות בלבד משום שהדיבוק שהופיע במקורות יהודיים בתחילת המאה ה- 16 נעלם בתחילת המאה ה- 20. אין זה פלא לכן ששימש בעיקר כמקור השראה לסופרים יוצרים, כמו אנסקי ובשביס-זינגר.

"והנה, בסוף אפריל 1999 הוציא רבי דוד בצרי מישיבת השלום בירושלים בטקס מתוקשר היטב דיבוק מגופה של אלמנה מדימונה. הרוח שהוצאה הייתה של בעלה המנוח. את טקס הגירוש החמצתי, אך הוא הונצח בקלטת וידיאו שצפיתי בה; ואת האלמנה ובני משפחתה ראיינתי מספר פעמים. מקרה זה, שוב מבלי להיכנס לפרטים, האיר את עיניי בנוגע להבדלים בין דיווחי הדיבוק הכתובים ומקרה דיבוק אקטואלי ולמשמעותה של דיסוציאציה בהקשר תרבותי. במיוחד, בלטה לי נוזליות ההגדרה העצמית של המטופלת – הגדרה שהשתנתה בהתאם להקשר. בסביבת הרבנים היא אימצה גישה "מאמינה" וכאשר נחקרה על ידי עיתונאי ספקן מעיתון "הארץ", היא טענה שהכול היה מבוים. התנועה החוזרת שלה בין הקטבים הללו לימדה אותי עד כמה נוזלית ההגדרה העצמית במצב דיסוציאטיבי כזה ומהו ההבדל האפיסטמולוגי בין סוגי "תוקף" או "אמת" שונים שבאנגלית מכנים true ו– real".

במה אתה עוסק לאחרונה?
"בשנים האחרונות אני חוקר את הסערה המשיחית בתנועת חב"ד לאחר מות/ העלמות הנשיא האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון ביוני 1994. המחקר שלי עוסק בדרכי ההנכחה של הרבי הנפקד הרווחים בקרב החסידים הרדיקאליים (המאמינים במשיחיותו של הרבי ומכחישים את מותו). אחת התופעות הדרמטיות ביותר כאן היא מה שמכונה בספרות של מדעי החברה והדת "התגלויות" (visions, apparitions) ובפסיכיאטריה "הלוצינציות ויזואליות". על סמך 80 הדיווחים שאספתי מאנשים שטענו כי ראו את הרבי בשנים האחרונות, יכולתי לעמוד באופן ברור על ההבדל בין חוויותיהם (שהיו בדרך כלל אפיזודיות, קצרות, מרגשות וחיוביות) לבין הלוצינציות במצבים פסיכוטיים. הרוב המכריע של המדווחים היו אנשים מעורים בקהילתם אשר מתפקדים היטב, אולם מרואיין אחד שהוכר כמי שמסוגל לראות את הרבי כמעט בכל מצב, היה בעל היסטוריה פסיכיאטרית עמוסה. למרות שבסביבתו היו מודעים לבעיותיו הנפשיות, היה זה מאלף לראות כיצד בקהילה בעלת מתח אמוציונאלי גבוה באווירה מיסטית-משיחית, נמצא גם לאדם כזה מקום בתוך המסגרות החינוכיות של חב"ד. הוא שימש כ"משפיע" של ישיבה שבאווירה המשיחית הקדחתנית ידע להשתלב ולהלהיב את התלמידים בסיפורי נפלאות על מפגשיו עם הרבי. במלים אחרות, אדם שבתקופה של שגרה דתית ולא תזזית משיחית – היה מוגדר מן הסתם כסוטה, יכול היה למצוא לו נישה חברתית מקובלת ברגע ההיסטורי הנוכחי".

מה תמצית הניסיון שלך לגבי פסיכיאטריה רגישת-תרבות?
"הגישה המקובלת בפסיכיאטריה כיום היא שהתרבות "עושה הבדל", אך הבדל זה מייצר שינויים שטחיים יחסית בתהליכים ביולוגיים ופסיכולוגיים שקיימים-מראש. סכיזופרניה היא סכיזופרניה היא סכיזופרניה. סכיזופרנים סיניים מדברים סכיזופרנית במבטא סיני וסכיזופרנים איטלקיים במבטא איטלקי. באותו מטבע, הפרעות תלויות-תרבות אינן אלא ואריאציות מקומיות של הפרעות מוכרות בסיווג המדעי המערבי (דיבוק כוואריאציה של DID, למשל). אני נוטה לקבל גישה זו ועבדתי בתוכה, אבל נראה לי כי במצב הנוכחי של הידע, פסיכיאטר רגיש-תרבות חייב לנווט בין שתי קונצפציות שלא כל כך מתיישבות כאמיתות חלקיות. האחת, המיינסטרימית, שהוצגה; השנייה – רדיקאלית יותר היא כזאת שרואה את התרבות כמצע שבו כל ההיבטים של ההפרעה צומחים. זאת לאור קשיי התרגום מתרבות לתרבות (בגלל ההנחה השגויה כי קיימים מצע (grid) או קווי מתאר אוניברסאליים כלל-תרבותיים של קטגוריות מושגיות בתרבויות העולם שמאפשרות תרגום והומולוגיה)".

ומה לגבי הלם קרב וטראומה לאומית?
"בנושא זה הצטרפתי לפרופסור אליעזר ויצטום שהוזכר ולתלמידתי ד"ר קרן פלג-פרידמן. בעבודותינו המשותפות עמדנו על צמיחת תרבות הטראומה בארץ בעקבות שינוי הערכים בחברה הישראלית מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם והתגברות תהליכי גלובליזציה והפרטה והפוליטיקה של הקרבן. עבודת הדוקטור של פלג-פרידמן היא חקירה מאירת עיניים של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית), שמבחינות רבות מהווה מקרה קצה של התהליך ההיסטורי מהכחשת הטראומה להבלטתה".

מה תוכניותיך לעתיד?
"יצאתי לגמלאות בשנת 2011 לאחר יותר משלושים שנות מחקר, הוראה והדרכה. בימים אלה אני מרצה בתוכנית "אמירים" לסטודנטים מצטיינים. אני מוסיף ללמד באוניברסיטה בהתנדבות וממשיך לחקור במרץ את המשיחיות בחב"ד".

תודה, פרופ' בילו, על זמנך ועל עבודת המחקר רבת השנים בנושאים מרתקים של תרבות, רפואה ופסיכולוגיה.