פעילות גופנית וסיכון קרדיווסקולרי בקרב חולי סוכרת

במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Diabetes Care', מטרת החוקרים הייתה לבצע אנליזת פוסט-הוק שניוניות לצורך בחינת הקשר בין שינוי בדפוס הפעילות הגופנית, אשר נמדד בדיווח עצמי ועל ידי חיישן תאוצה, לבין תוצאים קרדיווסקולריים (CVD). הנתונים נבדקו בתחילת המחקר, לאחר שנה, ולאחר ארבע שנים.

משתתפי המחקר היו בוגרים עם משקל עודף/השמנת יתר וסוכרת סוג 2 (n = 1,978). המשתתפים הוקצו באקראיות לתמיכה וחינוך בנוגע לסוכרת, או להתערבות אינטנסיבית באורח החיים. המדידות כללו פעילות גופנית בינונית עד עצימה (MVPA: moderate-to-vigorous physical activity) אשר נמדדה באמצעות חיישן תאוצה, פעילות גופנית בדיווח עצמי, והרכב התוצאים הקרדיווסקולריים (תחלואה ותמותה).

בניתוח מסכם של כל המשתתפים, ובאמצעות שימוש במודל הסיכונים של קוקס, כל עלייה של 100 MET-דקות/בשבוע של MVPA במדידה של חיישן תאוצה, מתחילת המחקר ולאחר ארבע שנים, נקשרה עם סיכון מופחת לתוצאים קרדיווסקולריים ראשוניים לאחר מכן. התוצאות תאמו עם שינויים ב-MVPA הכולל (יחס הסיכונים 0.97 [רווח בר-סמך של 95% 0.95, 0.99]) וב-MVPA המצטבר בפרקי זמן של 10 דקות או יותר (יחס הסיכונים 0.95 [רווח בר-סמך של 95% 0.91, 0.98]), עם דפוס דומה לתוצאים קרדיווסקולריים שניוניים. השינויים ב-MVPA לפי חיישן תאוצה לאחר שנה אחת, והשינוי בפעילות הגופנית בדיווח עצמי לאחר שנה אחת ולאחר ארבע שנים, לא נקשרו עם תוצאים קרדיווסקולריים.

לסיכום, עלייה ב-MVPA לפי מדידת חיישן תאוצה בתקופה מתחילת המחקר ולאחר ארבע שנים נקשרה עם סיכון מופחת לתוצאים קרדיווסקולריים. הממצאים הללו מצביעים על הצורך בהתערבות ארוכת-טווח של פעילות גופנית בינונית עד עצימה על מנת להפחית את הסיכון לתחלואה קרדיווסקולרית במבוגרים עם משקל עודף או השמנת יתר וסוכרת סוג 2.