"אם מהלכי הממשלה יעברו, הרפואה תשתנה"

בתקופה סוערת של מחסור ברופאים וצורך משווע בהכשרת רופאים חדשים, עידן שדורש התאמות תכנית הלימודים תוך כדי תנועה, מערכת מורעבת, אתגרים בפריפריה ועוד, שוחחנו עם פרופ' רלי הרשקוביץ, דיקנית הפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מנהלת מחלקת נשים ויולדות א' ולשעבר מנהלת החטיבה למיילדות וגינקולוגיה במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, וביקשנו לשמוע את דעתה על הסוגיות הבוערות.

פרופ' הרשקוביץ גדלה בבאר שבע, למדה לתואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון ולאחר מכן עברה ללימודי רפואה. את ההתמחות בגניקולוגיה סיימה ב"סורוקה". הרקורד המקצועי שלה מפואר וכולל ארגון שני כנסים בינלאומיים בישראל, כהונה כיו"ר החברה הישראלית לאולטרסאונד במיילדות וגינקולוגיה וכיו"ר ועדת הלסינקי במרכז הרפואי סורוקה. פרופ' הרשקוביץ פרסמה יותר מ-130 מאמרים בכתבי עת מקצועיים.

"רפואה", סבורה פרופ' הרשקוביץ, "אינה מקצוע רגיל. זהו מקצוע שדורש איכויות נוספות מעבר לשינון ולהישגים אקדמיים. זהו מקצוע שעובר גם באמצעות מפגש של רופא עם סטודנט ללמידה אישית, פרטנית, שדרכה לומדים מהו רופא טוב, זה שכאמור, לאו דווקא משקף ידע אקדמי אלא מיומנויות בהרבה מאוד ממשקי חיים. אי אפשר ללמוד רפואה ללא מפגש פנים אל פנים. העתיד בתחום הזה יהיה לדעתי שילוב של לימוד עצמי ומפגש אישי".

כיהנת לפני התפקיד האחרון כסגנית דיקאן ומנהלת בית הספר לרפואה בפקולטה למדעי הבריאות. האם תכניות הלימודים בפקולטה נותנות מענה לשינויים טכנולוגיים ולהרגלי הלימוד של סטודנטים בני דור ה-Y וה-Z? וכיצד את רואה את לימודי הרפואה בעתיד?

"שינויים בשיטות הלימוד נעשים כל הזמן על מנת להתאים את הלימודים לעידן הנוכחי ולמאפיינים הייחודיים של דור התלמידים. אנו קיצצנו לא מעט הרצאות פרונטליות, הוספנו שיטות הוראה רבות הכוללות שימוש באמצעים טכנולוגיים כמו תוכנות לימודיות, שימוש במרכז הסימולציה של האוניברסיטה/ פקולטה, לימוד עצמי אינטראקטיבי של הסטודנט באמצעות הקלטות של הרצאות ומענה של מרצים.

"אנו משנים את אופן ההוראה כך שהלימוד יעשה בקבוצות קטנות של לימוד בשילוב אמצעים טכנולוגיים. העתיד בעיני הוא שילוב כלים טכנולוגיים ומפגש אישי עם לימוד חווייתי, רב תחומי ואינטרדיסציפלינרי".

האם המדינה עושה מספיק כדי להגדיל את מספר הסטודנטים לרפואה ולענות על הצורך ברופאים ובמיוחד בפריפריה?

"מספר הרופאים בכל מדינת ישראל קטן לצערי בשנים אלו בשל כמה סיבות. ביניהן ניתן למנות את העלייה בגיל הרופאים ויציאתם לגימלאות, רפורמת יציב, המגבילה את בתי הספר מחו"ל מהם יכולים להגיע סטודנטים לרפואה לארץ וגידול באוכלוסיה ללא גידול מתאים במספר הרופאים. לצורך כך משרד הבריאות התווה תכנית להגדלה הדרגתית של מספר הסטודנטים בארץ עד ל- 2,000 בשנים הקרובות.

"המצב קשה אף יותר בפריפריה. לצורך כך נוצרה תכנית אילנות שבה המדינה מממנת לסטודנטים לרפואה בדרום ובצפון את לימודיהם וחלק ממחייתם בתמורה להתחייבותם להישאר בפריפריה. סטודנטים מתכניות אלו עוברים את תהליך הקבלה הרגיל לבית הספר לרפואה ולאחר מכן עוברים תהליך נוסף לבדיקת התאמתם לתכנית. תכנית אילנות כוללת תכנית לימודים מאוד ענפה ובין השאר גם לימודי מנהיגות והעשרה לסטודנטים על מנת שיבינו את החשיבות והיתרונות הערכיים של עבודה בדרום".

בעיה מוכרת נוספת שעליה מצביעה פרופ' הרשקוביץ היא הצורך בגידול מתאים במספר השדות הקליניים. משרד הבריאות ובתי הספר לרפואה בוחנים את האפשרויות הקיימות להגדלה זו, והן כוללות בעיקר שימוש בשדות קליניים בקהילה, לימודי אחר הצהריים בבתי חולים וכמובן שימוש באמצעי לימוד מתקדמים כמו סימולציה למשל. עם זאת, יש צורך באמצעים נוספים כמו הגדלת או פתיחת מחלקה בחשיבה מראש על הצורך שמחלקות אלו יהיו מחלקות מלמדות למשל. דהיינו,  התיקנון למיטת אשפוז צריך לכלול גם את הצורך בשימוש במיטה זו לצורכי לימוד, ולכן תיקנון של סגל רפואי צריך להתחשב גם במספר הסטודנטים".

אנו מתבשרים על פתיחת בית חולים ציבורי נוסף בבאר שבע, מה שישפיע גם על בית הספר לרפואה. מה דעתך על כך?

"על מנת לפתוח בית חולים חדש, יש צורך לחנך מספיק רופאים ואחיות מראש על מנת שיאיישו אותו. לכן, לפני שמתחילים לבנות בית חולים כזה, חשוב לשבת עם הפקולטה למדעי הבריאות בדרום ולראות איך נושא זה מטופל".

מה מאפיין את הסטודנט הישראלי לרפואה, מהו עקב אכילס שלו וכיצד אתם צוות ההוראה נפגשים עם המאפיינים הללו?

"זה דיון מטורף, שאנו מקדישים לו המון מחשבה כל הזמן. יש מגוון רקעים שמהם מגיע הסטודנט הישראלי לרפואה, אך מעל לכל הסטודנט הישראלי פתוח, לא מרובע, יש לו נסיון חיים, הוא עושה המון דברים במקביל, יש לו הסתכלות חברתית, המון יוזמה - די דומה למי שבא מתחום ההייטק. מבחינת הלימודים, עקב אכילס של הסטודנטים הללו, כמו של כל הדור הזה, הוא שהם רוצים קצת פחות לימוד בכיתה, והאיזון בין עבודה לחיים הוא דבר מרכזי וכך גם המשפחה - ערך מאוד חשוב עבורם.

"הסטודנט של היום הוא סופר-מוכשר, סופר-יוזם, סופר-בוגר, ומגיע ללימודים בגיל מבוגר בגלל הצבא. יש הרבה סטודנטים נשואים והורים לילדים וצוות ההוראה מתמודד עם המאפיינים האלה עם שינוי והתאמת שיטות ההוראה. וכן, כאמור, יש המון אתגרים בעניין הזה. היום סטודנטים רוצים להיות פחות בכיתות, בעוד שאנו רוצים שיבלו יותר זמן עם הרופאים, כדי שכמו שוליה יוכלו לראות איך להתנהל בעבודה.

"אנו, כסטודנטים, לא הלכנו הביתה כשסיימנו ללמוד, נשארנו הרבה יותר מהנדרש בבית החולים. היום לסטודנטים, יום הלימודים מסתיים בשעה האחרונה ללימודים, הם אינם נשארים כי חשוב להם האיזון בין בית לעבודה. יותר סטודנטים לומדים דברים נוספים כמו MD PhD ודברים נוספים".

כמה סטודנטים שהתקבלו והתחילו לימודי רפואה אצלכם נושרים במהלך הלימודים ומה הן הסיבות העיקריות לכך? 

"בשש-שנתי אחוז הנשירה מאוד מאוד קטן, בחלקי אחוז, בעיקר בגלל כשלונות אקדמיים או במקרים שבהם סטודנטים מגלים שהם רוצים ללמוד משהו אחר ושרפואה פחות מתאימה להם. מדובר, במקרה הגרוע ביותר, בתלמיד עד שניים במחזור".

סטודנטים רבים לרפואה טוענים שהקבלה ללימודים היא המכשול הגבוה בדרך אל התואר ולמעשה, ועדות הסינון הבוחנות את אישיות המועמד. האם הטענה מוצדקת והאם יש לדעתך מקום להרחיב את החורים במסננת? כידוע, מועמדים שלא עוברים את מבחן האישיות פונים ליועצים שמכינים אותם למעמד ולמעשה התפתחה תעשיה סביב ההכנה למבחן. מה דעתך?

"אכן מאוד קשה להתקבל ללימודי רפואה בישראל. ועדות הקבלה חברו יחדיו ומנסות למצוא פתרון לבעייתיות בקבלה בבתי הספר השונים. האם צריך להקל על מבחני הכניסה? אנו רוצים לקבל את הטובים ביותר ובודקים לעומק את ההגדרה של מי הם הטובים ביותר.

"לשאלתך, לא הייתי רוצה להקל את הקבלה לבתי הספר לרפואה, אבל ייתכן שהשיטות שלנו אינן טובות מספיק. אם עולה צורך בשינוי שיטת המיון, יש כמובן לעשות כן. לגבי תעשיית ההכנות למבחן האישיות, ההכנה לדעתי רק מקלקלת, אבל אין לי הערכה סטטיסטית מדעית לענות על כך".

עם אילו מגבלות וקשיים מתמודד כיום בית הספר לרפואה, איזו מהבעיות היא הדחופה ביותר ואילו פתרונות קיימים או מוצעים עבורה? 

"הקשיים שעומדים בפני בתי הספר לרפואה כיום הם בעיקר חוסר בשדות קליניים והתאמת הלימוד למאפיינים הייחודים לדור התלמידים הנוכחי. לצד זה ישנה שחיקה של הסטודנטים לרפואה. הלימודים מאוד ארוכים והם עוברים ממבחן למבחן, כאשר לחלקם בשלב זה יש משפחה וילדים והם נשחקים. אנו בהחלט רואים לעתים תופעות של סטודנטים שבשלב מסוים נעשה להם קשה ללמוד, שנכשלים יותר מבעבר, מתעניינים פחות בלימוד.

"כדי להתמודד עם שחיקה יש לנו ועדות שנה, שמציעות עזרה לסטודנטים שהיו בעבר טובים ופתאום הציונים שלהם יורדים. אנו נוקטים בגישה סוציאלית, גישה פרטנית שנועדה לאתר את הסטודנטים המתקשים.

"הסטודנטים שלנו מתנדבים במסגרות שונות - קצת חדשנות שהכנסתי לבית הספר לרפואה. בשנה א' הם למדו איך לעשות אפליקציות ובשנה ב' יצרו אפליקציות לטובת הקהילה. יש לנו סטודנטים שהולכים להרצות בבתי כלא או בבתי ספר, עושים משהו עם ערך חברתי מוסף אך בעצם גם לעצמם ויש סטודנטים שלומדים מינהל רפואה או "MD PhD.

מה הם האתגרים המשמעותיים מבחינתך בתפקיד? 

"כמי שאחראים לחינוך האמיתי של תלמידים בבתי הספר לרפואה, רוקחות וסיעוד, עומדים בפנינו הרבה מאוד אתגרים ובין השאר העדר משאבים והעדר כוח אדם. אני מתחבטת בשאלות איך לגרום למחקר לשגשג כאן ומה יגרום לחוקרים לבוא ולחקור, איך מכניסים חדשנות לתוך הפקולטה.

"האתגר האישי שלי כרופאה וכאישה הוא לשמר את הגיוון של הסטודנטים מבחינת התכונות האישיות שלהם. הסטודנטים מגיעים עם מטען אישי מגוון וכאן אנו מאחדים אותם לתבנית אחת. הייתי רוצה לשמר את הייחודיות של כל אחד ואחת מהם שייצא מפה כרופא עם התחביבים ותחומי העניין הייחודיים שעימם הגיע.

"היתרון שלנו כישראלים נועזים וחושבים נעלם בתהליך של לימוד המקצוע. אם מישהו נורא אהב לנגן, או אוהב ספורט, הייתי רוצה שהוא ימשיך בכך על מנת להוריד את השחיקה. יש המון שחיקה בקרב סטודנטים לרפואה. טיפוח תחביב או תחומי עניין מביא גם ערך מוסף שהרופא יביא איתו למקצוע.

"לגבי המגוון האתני, שגם הוא אתגר, אנו עושים הרבה על מנת להכשיר רופאים ממוצא אתיופי או בדואי, וזאת כמובן מבלי פשרות במחיר האקדמי. אנו עושים כל מאמץ להציע עזרה ותמיכה על מנת שיסיימו כמו כל שאר הסטודנטים. בקיטוב שקיים היום בחברה הישראלית חייבים לשמר ולתגבר כדי לקרב את הסביבה. סטודנט בדואי שמסיים את לימודיו ומוכשר כרופא שפועל בקהילה מקרב את הקהילה שלו".

מה דעתך על המלצת הוועדה הלאומית לסטאז' להכליל את ההכשרה בסטאז' בשנת הלימודים האחרונה בפקולטה?

"ההמלצה נראית לי הגיונית. קיצור ההכשרה יאפשר לרופאים הצעירים להיכנס מוקדם יותר למערכת המשוועת לכוח אדם".

אילו מאמצים נעשים לקידום אוכלוסיות בתת ייצוג בלימודי הרפואה ומה לדעתך המדינה יכולה לעשות? 

אצלנו בפקולטה יש תכניות שונות דוגמת 'ניצני רפואה /420', שבה קבוצה של סטודנטים בעיקר בדואים, לומדת קורס של כשנה. הם נבחרים מתוך בתי הספר הטובים ביותר ומי שהממוצע שלו גבוה עובר ראיונות ובהתאם יכול להירשם ללימודי רפואה. יש כמה תכניות בפקולטה ובאמצעותן נבחרו השנה כמה סטודנטים. אני חושבת שזה נהדר. המדינה לדעתי יכולה לעשות הרבה יותר ומשלב מוקדם של תיכון".

רק כ-7%-8% מתוך בוגרי בתי הספר לרפואה בישראל הם תושבי הדרום. נתון נוסף הוא שלבוגר בית הספר לרפואה תושב הדרום יש סיכוי של 50% שיישאר כרופא בדרום, אך אם הוא תושב המרכז, הסיכוי מתכווץ ל-7% בלבד.

כיצד הפקולטה פועלת כבר בשלב מוקדם כדי להשאיר את בוגרי בית הספר בדרום?

"הנקודה היא שיש מדינת תל אביב ויש את כל השאר. גם בתכנית הלימוד הארבע-שנתית וגם בשש-שנתית אנשים רוצים ללמוד בתל אביב. תכנית אילנות מאוד עוזרת לשנות את הסטטיסטיקה. אנו מנסים לייצר תכניות עם בית החולים כדי שלסטודנטים לרפואה יהיה ממשק בכל מיני מודלים שייצרו אצלם שייכות ולויאליות, מחברים אותם לבית החולים, לחוקרים, עושים מנטורינג אישי וקבוצתי, כדי שיהיה להם עניין להישאר כאן.

"כשאני הייתי סטודנטית לרפואה - התחלתי בירושלים ובשנה הרביעית עברתי לבאר שבע - היו לנו 60 סטודנטים במחזור והיתה היכרות אישית עם הצוות. היום, עם 120 תלמידים זה פחות קורה. החיבורים האישיים הללו חיוניים כדי לייצר תחושת שייכות. בנוסף, בעבר משרד הבריאות נתן כסף למי שנשאר, זה כמה שנים שמשרד הבריאות לא עושה זאת וחבל, כי זה הביא והשאיר פה הרבה מאוד אנשים".

כאישה שהגיעה לאחד ההישגים הגבוהים ביותר באקדמיה ובתחום הבריאות בישראל, האם לתחושתך ישנן עדיין תקרות זכוכית וחסמים בפני נשים בשני התחומים? אילו שינויים צריכים לקרות ומה היית מייעצת לסטודנטית צעירה בתחילת דרכה?

"התוצאות בשטח מראות שיש חסמים, כי העובדה שאין מספיק רופאות בעמדות בכירות ואין מספיק פרופסוריות מן המניין או מנהלות במחלקות רפואה מדברת בעד עצמה. התפקידים המסורתיים של האישה עדיין לא פסו מן העולם. זה נושא מאוד גדול ותקצר היריעה.

"לסטודנטים צעירה הייתי ממליצה בעיקר לתכנן, עם המשפחה, עם ההורים, עם הדיקאן, עם האוניברסיטה, ולקוות שלא יהיו מכשולים בדרך. אצלנו בפקולטה יש בעל תפקיד שמסייע לדיקאן לקדם נשים, להסתכל על קורות החיים ולראות איך אפשר לקדם. יש עדיין חסמים ותקרות זכוכית, די אם נתייחס לסיטואציה טריוויאלית של סטודנטית, אם צעירה, שמניקה וצריכה לנסוע לכנס בחו"ל. לשם כך צריך מנטורית שתסייע לה בתכנון".

המצב הפוליטי משפיע כיום על הלך הרוח של אנשי מקצוע הרפואה בישראל. האם מהלכי החקיקה עוברים גם את מפתן הפקולטה לרפואה?

"אין ספק שאם מהלכי הממשלה יעברו, הרפואה תשתנה. דעתי בנושא ידועה".

ישנם קולות שכועסים על רופאים שמבקשים לעזוב את המדינה בעקבות המצב וטוענים שהמדינה משקיעה בהם והם בתמורה (וכמובן שבעקבות המצב) לוקחים את הידע ועוזבים. מה דעתך על הטיעון הזה?

"כדי להגיע להיות רופא אדם משקיע את השנים הכי משמעותיות בחייו. איני חושבת שמוצדק לבוא אליו בטענות. לימודי רפואה נמשכים בין 12 ל-16 שנה. אני למדתי שבע שנים רפואה ועוד שש שנים התמחות ולאחר מכן שנתיים נוספות בתחום שלי. המשפחה שילמה מחיר, השקעתי הרבה יותר ממה שהמדינה נתנה לי.

"כשרופאים מרגישים שהם לא יכולים לעשות את הרפואה שהם יכולים לעשות, כי אין תקציבים ויש חוסר ודאות, הם עושים את מה שמתאים להם. איני שופטת אותם. אך אני חושבת שיש להילחם על מה שחשוב – בין אם זה משאבים או משהו אחר. רופאים עובדים מאוד קשה. לי צר מאוד מאוד על רופאים שעוזבים ולא נשארים להילחם עבור כולנו".

האם יש נושא מסוים שחשוב לך להעלות בפני קהל הקוראים, ביניהם הרופאים והרופאים לעתיד?

"רפואה בעיני אינה מקצוע. רפואה היא אורח חיים. למרות שזה עשוי להישמע מיושן, אני חושבת שזה לא מקצוע רגיל. כדי להיות רופא צריך להגיע עם רצון אדיר לתרום לחברה, לעשות הכי טוב שאפשר, צריך להיות מכוון מנהיגות. זהו מקצוע שיש לעשות בהנאה, להגיע לעבודה ולעשות זאת בהרבה אהבה, רצון והתלהבות".